פסק-דין בתיק עב"ל 37607-02-11

סגן הנשיאה יגאל פליטמן

1.     בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (השופט דניאל גולדברג; ב"ל 10603/10), בו נדחתה על הסף תביעת המערערים כנגד החלטות המשיב (להלן - המוסד) לשלול את ההכרה בהם כתושבי ישראל.

2.     המערערים 1 ו-2 הם אב ובנו (להלן - מוסטפה ו איאד, בהתאמה). ביום 13.5.2002 הודיע המוסד למוסטפה על שלילת ההכרה בו כתושב ישראל החל מיום 1.1.1995. ביום 11.3.2002 הודיע המוסד לאיאד על שלילת ההכרה בו כתושב ישראל החל מלידתו בשנת 1980. הודעות המוסד לגבי שלילת תושבותם של שני המערערים נעשו לגבי התקופה שקדמה לחודש אוגוסט 2003. בגין שלילת תושבותם נשלחו למערערים הודעות חוב שנוצרו בשל תשלום קצבאות מהמוסד בתקופה בה נשללה תושבותם.

ההליכים בבית הדין האזורי ופסק הדין

3.     בשנת 2004 הגיש מוסטפה תביעה לבית הדין האזורי כנגד החלטת המוסד (ב"ל 11969/04). המוסד התגונן בטענת התיישנות, וכן טען כי מוסטפה התגורר עד חודש אוגוסט 2003 בנכסו הפרטי באל-רם. לאחר שהתקיים דיון בתביעה ונמסר למוסטפה חומר החקירה בעניינו, הודיע מוסטפה על רצונו למחוק את התביעה, והתביעה נמחקה בהסכמת המוסד.

4.     בשנת 2005 הגיש איאד תביעה לבית הדין האזורי כנגד החלטת המוסד (ב"ל 11450/05; להלן גם - ההליך הקודם). המוסד התגונן שוב בטענת התיישנות, וכן טען כי איאד מתגורר באל-רם. בתביעה זו ניתן פסק דין, בו התקבלה טענת ההתיישנות של המוסד וכן נקבע לגופם של דברים כי מרכז חייו של איאד היה בתקופה הרלבנטית באל-רם. 

5.     ביום 15.4.2010 הגישו המערערים את תביעתם מושא ערעור זה. המוסד הגיש בקשה לדחות על הסף את תביעת המערערים הן מחמת התיישנותה, והן מחמת מעשה בית דין החוסם את תביעתו של איאד.

6.     המערערים השיבו לבקשה, כי הראיה היחידה עליה ביסס המוסד את שלילת תושבותם היתה הודעתה של אימו של מוסטפה (להלן גם - האם) לחוקר המוסד, בה מסרה כי המערערים מתגוררים באל-רם. לטענתם, האם חזרה בה מטענה שקרית זו, והגישה תצהיר כי שיקרה לגבי מקום מגורי המערערים שכן כעסה עליהם בשל סכסוך משפחתי. תצהירה של האם צורף לתביעה. כמו כן צורפו לתביעה תצהירו של מוסטפה בו פורטה גרסתו לגבי מקומות מגוריו בירושלים, וכן מסמכים להוכחת תצהירו כמו קבלות על תשלומי ארנונה.

נימוק נוסף עליו התבסס המוסד בהחלטתו, לטענת המערערים, הוא בניית בית באל-רם על ידי מוסטפה, אולם המערערים טענו כי כבר הפריכו נימוק זה בהליכים הקודמים, משהוכח כי כנגד בית זה בוצע צו הריסה בסמוך לאחר תחילת בנייתו בסוף שנות ה-90'.

באשר לטענת ההתיישנות טענו המערערים, כי בהתאם לסעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות, מירוץ ההתיישנות צריך להתחיל לגביהם רק מהיום שבו נודעה להם התרמית או האונאה, או היום שבו נתגלו להם לראשונה העובדות האמיתיות שביסוד התביעה. יום זה הוא לדידם יום 7.12.2009, היום שבו מסרה האם את תצהירה לפיו שיקרה לחוקר המוסד כי הם מתגוררים באל-רם. עוד הפנו המערערים לסעיף 89 לפקודת הנזיקין, לפיו תחילת מירוץ ההתיישנות של תביעה בגין מעשה או מחדל נמשכים יחל ביום בו חדל המעשה או המחדל.

באשר לקיומו של מעשה בית דין טענו המערערים, כי במשפט האזרחי הכירה הפסיקה בסמכות לקיים משפט חוזר, בעיקר במקרים שבהם נטען כי פסק הדין שיוצר השתק עילה הושג במרמה, וכאשר התגלו ראיות חדשות שבכוחן לשנות את תוצאת התביעה, ואשר לא ניתן היה להביאן קודם לכן בשקידה סבירה.

7.     בית הדין האזורי קיבל את בקשת המוסד לדחות את התביעה על הסף, הן מחמת התיישנות והן מחמת מעשה בית דין. באשר לטענת המערערים כי התקיימו בעניינם נסיבות המצדיקות משפט חוזר קבע בית הדין, כי זה אינו המקרה המתאים לכך, שכן טענות המערערים אינן מהוות הצגה מלאה של הדברים. בהליך הקודם בעניינו של איאד נדונו שלוש הודעות של האם, ולא רק האחת אליה הפנו. בשתי ההודעות הנוספות לא טענה האם כי המערערים מתגוררים באל-רם, אלא רק טענה כי בביתה מתגורר רק בנה הצעיר, איסמעאיל. כמו כן, בהליך הקודם העריך בית הדין את עדות האם כבלתי מהימנה, וכן נדונה בהליך הקודם טענת איאד כי הודעתה של האם נבעה מרגשי נקם, ונדחתה לגופה. בית הדין הסביר כי בהתאם לפסיקה, רק במקרה שבו התגלתה ראיה חדשה שמשנה לחלוטין את פני הדברים ואשר לא ניתן היה להשיגה קודם לכן בשקידה סבירה, יסיג בית המשפט את עקרון סופיות הדיון. במקרה זה, לא ניתן כל הסבר מדוע בחר מוסטפה למחוק את תביעתו הראשונה, וטענתו של איאד לגבי המניע להודעתה של האם כבר הועלתה בהליך הקודם ונדחתה לגופה. משכך דחה בית הדין האזורי את התביעה על הסף, ומכאן הערעור שבפנינו.

הערעור

8.     בערעור חזרו המערערים, בעיקרו של דבר, על טענותיהם בפני בית הדין האזורי, והוסיפו כי לא קל היה להם להתעמת עם אמם בהליכים הקודמים ולטעון כי היא משקרת, וכי אין חשיבות למספר ההודעות שמסרה האם בהליך הקודם אלא לתוכנן. עוד טענו, כי בית הדין קמא לא התייחס לטענותיהם בדבר החריגים לחוק ההתיישנות, וכי אין לדחות את הבירור העובדתי בעניינם בטענות סף.  

9.     בישיבת קדם הערעור הסכימו הצדדים כי סיכומיהם לפרוטוקול ייחשבו לסיכומים בכתב מטעמם, וכי פסק הדין יינתן על ידי המותב על יסוד הסיכומים וכלל חומר התיק.

10.           ב"כ המערערים טען, נוסף על הטענות שהעלה בערעורו, כי למערערים לא ניתן יומם בבית הדין, שכן בהליך הקודם לא היו למוסד כל ראיות פוזיטיביות להוכחת מגוריהם באל-רם, והזכיר כי נטל ההוכחה מוטל היה על המוסד שכן המערערים בעלי תעודות זהות ישראליות. מכאן שפסק הדין הקודם התבסס אך ורק על הודעתה השקרית של האם. לעומת זאת המערערים כן הגישו ראיה פוזיטיבית בדבר מגוריהם בירושלים, בדמות קבלות על תשלום ארנונה.

11.           ב"כ המוסד טענה, כי מדובר למעשה בניסיון לערער על פסק הדין משנת 2004, והפנתה לפסיקה לפיה אין די בטענה שבהליך קודם ניתנה עדות שקר לצורך קיומו של משפט חוזר, וכי אם טענת המרמה עולה בהליך הראשון ונדונה בו, אין מקום לשוב ולהעלותה אחר כך במסגרת בקשה לביטול פסק דין. במקרה זה טענת המרמה והסכסוך המשפחתי נדונה בהליך הקודם ונדחתה. עוד טענה כי גם מאז היוודע דבר המרמה חלף מועד ההתיישנות, שכן למערערים נודע על הודעת האם השקרית כבר בהליך הקודם. עוד טענה בהקשר זה, כי ככל שקיים שיהוי רב יותר בהגשת התביעה לביטול פסק דין, תיטה הכף לטובת עקרון סופיות הדיון, וכי כאשר מדובר במרמה הנוגעת לעניין שבידיעתו האישית של הצד הטוען למרמה, תגבר הנטייה לקבוע שלא התקיים התנאי של שקדנות סבירה. לסיום הפנתה ב"כ המוסד לפרוטוקולים בהליך הקודם והדגישה כי פסק הדין שם לא ניתן רק על בסיס עדות האם, אלא עמדו בפני בית הדין שלל עדויות וראיות אחרות.

דיון והכרעה

12.           לאחר שנתנו דעתנו לטיעוני הצדדים ולכלל החומר שהובא לפנינו, הגענו לכלל מסקנה, כי דין הערעור להידחות. זאת, בעיקרו של דבר מטעמיו של בית הדין קמא בפסק דינו, ומנימוקיה של ב"כ המוסד בסיכומיה, עליהם נוסיף מספר דברים.

13.           בעניין טענת ההתיישנות: תקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל - 1969, קובעת את המועד להגשת תובענה לבית הדין האזורי כנגד החלטת המוסד, כדלקמן:

"החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה לבית הדין לעבודה תוך ששה חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע או מיום תחילתן של תקנות אלה, הכל לפי המאוחר יותר".

כבר נפסק, כי בעיקרו של דבר, אין לבית הדין סמכות להאריך מועדים להגשת תובענות שנקבעו בחוק או בתקנות. 

14.           ואכן, כבר בהליך הקודם, נדחתה תביעתו של איאד מחמת התיישנותה. אלא, שהמערערים טוענים, כי בעניינם יש להחיל את החריגים המנויים בסעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות. לשם שלמות התמונה נביא כאן את נוסחם של סעיפים אלו: